החלטה בתיק ע"ע 46553-01-13

זוהי בקשתו של המשיב לערעור שבנדון, לחייב את המערערות בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו בערעור, בסך של 16,000 ש"ח כתנאי להמשך בירור הערעור.

רקע כללי

1.         המערערת 2 היא חברה שלה זיכיון ממשרד התחבורה להפעלת מכון לבדיקת רישוי לכלי רכב. המערערת 1 היא חברה המפעילה הלכה למעשה את מכון הרישוי לביצוע מבחנים שנתיים של כלי רכב ובדיקות קניה/מכירה בשם "טסט בשרון".

המשיב סיפק למערערות שירותי ניהול ואדמיניסטרציה במכון במשך כשלוש שנים. התמורה בגין השירותים שסיפק המשיב שולמה על ידי המערערת 1 באמצעות המחאות לפקודת חברת "א. די. אי. ניהול וייעוץ בע"מ" שהתובע הוא מנהלה והיה העובד היחיד שלה בתקופה הרלוונטית, וכנגד חשבוניות מס שהוצאו על ידיה.

2.         המשיב הגיש תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב יפו (בתיק עב 2133/09) לקבוע כי התקיימו יחסי עובד מעביד בינו לבין המערערות, ולחייב את המערערות לשלם לו זכויות הנובעות ממעמד זה, לרבות פיצויי פיטורים, עקב טענתו כי פוטר מעבודתו.

3.         בית הדין האזורי (השופטת דגית ויסמן ונציג הציבור מר מעוז הלוי) קיבל את התביעה בחלקה, קבע כי התקיימו יחסי עובד ומעביד בין הצדדים וחייב את המערערות לשלם למשיב פיצויי פיטורים בסך של 61,724 ש"ח; תמורת הודעה מוקדמת בסך של 22,445 ש"ח; שכר חודש 8/08 בסך של 13,033 ש"ח; פדיון הבראה בסך 3,828 ש"ח; דמי גמולים לפנסיה ולקרן השתלמות בסך 45,922 ש"ח; והכל בצירוף הפרשי ריבית והפרשי הצמדה מיום 1/9/08 ועד התשלום בפועל.

            בנוסף, חייב בית הידן האזורי את המערערות לשאת בהוצאות במשיב בסך 12,000 ש"ח.

4.         על פסק דין זה הגישו המערערות את ערעורן שבנדון במסגרתו השיגו על קביעותיו ומסקנותיו של בית הדין קמא.

המשיב מצדו הגיש ערעור שכנגד על אי פסיקת פיצויי הלנת שכר ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים לזכותו.

עיקרי טענות הצדדים

5.           לטענת המשיב בבקשתו שבנדון, שנתמכה בתצהירו, מלכתחילה ניסו המערערות לקפח את זכויותיו כעובד, בטענה כאילו מעולם לא התקיימה מערכת של יחסי עובד מעביד ביניהם, והכל על מנת להתחמק מתשלום חיוביהן כלפיו, כל זאת בהמשך ל"מסכת יסורים" שהעבירו אותו לטענתו קודם להגשת תביעתו.

עוד טוען המשיב כי המערערות נמנעו במכוון מלשלם את חובן הפסוק על פי פסק הדין של בית הדין קמא, חרף פניות חוזרות ונשנות בעל פה ובכתב מצדו וכי נאלץ לפיכך לפנות ללשכת ההוצאה לפועל, אך גם כאן לא הפסיקו המערערות להערים קשיים, תוך שהתחמקו מלקבל את האזהרה בתיק ההוצל"פ ורק שישה חודשים לאחר מתן פסק הדין הצליח המשיב לגבות את סכומי פסק הדין וההוצאות שנפסקו לזכותו, וזאת לטענתו, רק מן הטעם שהעיקולים שהטיל הכבידו על המערערות.

               לטענת המשיב הואיל ומדובר בחברות בע"מ הרי שלפי סעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט-1999, קמה חזקה שיש לחייבן בערובה להבטחת הוצאותיו, אלא אם כן יוכיחו המערערות כי נסיבות העניין אינן מצדיקות לעשות כן או אם יוכיחו שיש ביכולתן לשלם את הוצאות המשיב אם יזכה בתביעתו.

               לטענתו, הוכח כי המערערות לא כיבדו את פסק הדין של בית הדין קמא ונמנעו במכוון מלפרוע את חובן הפסוק ואין נפקא מינא, אם הדבר נגרם כתוצאה ממצב כלכלי מעורער של המערערות או כתוצאה מהתנהגות מכוונת שלהן שנועדה להתעלל במשיב (מתוך נקם אישי) במטרה להתישו ולגרום לו להוצאות מיותרות ולחיסרון כיס; בהתאם לפסיקת בית הדין הארצי לעבודה, אחד הנימוקים לחיוב בעל דין בהפקדת ערובה הוא הימנעות אותו בעל דין מלפרוע הוצאות שהוטלו עליו בעבר; הוסף על כך שסיכויי הצלחת הערעור ממילא קלושים, משעניינו בקביעות עובדתיות של בית הדין קמא - התקיימו הנסיבות המצדיקות חיובן של המערערות בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשיב.

לאור הסכום שנפסק למשיב בבית הדין קמא, מבוקש לקבוע כי על המערערות להפקיד, לכל הפחות, ערבות להוצאות בשיעור 10% מסכום פסק הדין, היינו 16,000 ש"ח.

6.           המערערות מתנגדות למבוקש. לטענתן בתגובתן שנתמכה בתצהיר מנהל המערערת 2 ובעל המניות בשתי המערערות, כל בקשתו של המשיב מושתתת על הטענה לפיה הנימוק לחיוב בעל דין בהפקדת ערובה הינו הימנעותו מלפרוע הוצאות שהוטלו עליו בעבר, אולם, המשיב סותר עצמו לאורך כל הבקשה כאשר פעם טוען הוא שיש צורך ממשי בהפקדת ערובה שכן המערערות לא כיבדו את פסק הדין של בית דין קמא ונמנעו מלפרוע את חובן הפסוק ובאותה נשימה טוען הוא כי ביום 11/6/13 שילמו לו את מלוא החוב נשוא פסק הדין לרבות הוצאות, שכ"ט עו"ד וריביות; הנה כי כן בענייננו, אין ספק, כי לא מתקיים התנאי הראשון והבסיסי לחיוב צד בהפקדת ערובה.

משכך, אין צורך להתייחס לסיכויי הערעור שהרי הבסיס לבקשה - אי תשלום ההוצאות שנפסקו בהליך קודם - אינו מתקיים.

מעבר לצריך ולגופה של הבקשה, טוענות המערערות כי יש לתת משקל לעובדה שמתקין התקנות נמנע מלהתקין תקנות המטילות חובה להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הערעור. מעובדה זו מתחייב כי הכלל הוא שאין מקום לחייב מערער בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות, בהעדר נימוקים מיוחדים המצדיקים חיוב בעל דין בהפקדת ערובה. בענייננו באמור אין נימוקים מיוחדים המצדיקים הפקדת ערובה.

זאת ועוד, מוסיפות המערערות וטוענות כי במסגרת התובענה נשוא הערעור שבנדון הוטל על המערערות עיקול זמני בגובה של  כ-110,000 ש"ח ונתפסו כספים השייכים למערערות אצל צדדי ג' בגובה של למעלה מ-150,000 ש"ח.